יורש אחר יורש

"כל רכושי לאשתי, ולאחר מותה לילדינו". המשפט הזה מופיע באלפי צוואות, ורוב מי שחותם עליו בטוח שהוא ברור לגמרי. בפועל הוא מסתיר שאלה שבתי המשפט דנים בה כבר עשרות שנים: האם האישה מקבלת את הרכוש כבעלים לכל דבר והילדים יורשים אחריה, או שהיא רק מחזיקה אותו עבורם? הוראת יורש אחר יורש היא הכלי שחוק הירושה נותן למי שרוצה לקבוע שני יורשים בזה אחר זה, והיא אחת ההוראות השימושיות ביותר בצוואות של בני זוג, ובמיוחד בנישואים שניים.

הכלי הזה נותן למצווה שליטה על הדור הבא, אבל הוא בא עם כללים מדויקים: מה מותר ליורש הראשון לעשות ברכוש, מה נשאר ליורש השני, מתי ההסדר מתבטל, ומה נרשם בטאבו כשהנכס עובר. מי שמכיר את הכללים האלה מנסח צוואה שמחזיקה מעמד. מי שלא מכיר אותם משאיר אחריו מחלוקת בין בן הזוג לילדים, ולעיתים בין ילדים משתי משפחות.

מהי הוראת יורש אחר יורש?

זוהי הוראה בצוואה שבה המצווה קובע שני יורשים בזה אחר זה: הראשון זוכה בעיזבון מיד עם פטירת המצווה, והשני זוכה במה שנותר ממנו במועד מאוחר יותר. המועד הזה הוא בדרך כלל מות היורש הראשון, אבל המצווה רשאי לקבוע גם תנאי או תאריך. המקור החוקי להסדר קבוע בסעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה־1965:

סעיף 42(א) לחוק הירושה: "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר."

הדוגמה השכיחה היא צוואה של הורה שמוריש את דירתו לבן הזוג, וקובע שלאחר פטירת בן הזוג תעבור הדירה לילדים. בן הזוג הוא היורש הראשון, הילדים הם היורשים השניים, והמצווה מבטיח שהרכוש יגיע בסופו של דבר לצאצאיו, גם אם בן הזוג יתחתן מחדש או יערוך צוואה אחרת. זה בדיוק המקרה שבו ההסדר נולד, ולכן הוא רווח כל כך בצוואות של זוגות בנישואים שניים.

מה ההבדל מיורש במקום יורש?

שני ההסדרים נשמעים דומים, אבל הם עונים על שאלות הפוכות. הוראת יורש במקום יורש קבועה בסעיף 41 לחוק, והיא קובעת מי יזכה אם היורש הראשון לא זכה כלל, למשל משום שנפטר לפני המצווה:

סעיף 41(א) לחוק הירושה: "המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן־זוגו, ילדו או אחיו של המוריש."

ההבדל מתמצה במילה אחת. ההסדר הראשון עונה על השאלה מה קורה אחרי שהראשון זכה, ואילו יורש במקום יורש עונה על השאלה מה קורה אם הראשון לא זכה. במקרה הראשון נוצרת שרשרת של שני יורשים, ובמקרה השני נוצרת חלופה בלבד. ברגע שהיורש הראשון זכה בהסדר של יורש במקום יורש, ההוראה מיצתה את עצמה והוא חופשי להוריש את הרכוש למי שירצה.

הטבלה הבאה מרכזת את ההבדלים העיקריים בין שני ההסדרים:

מקור: סעיפים 41 ו־42 לחוק הירושה, התשכ"ה־1965

הבלבול בין השניים הוא מקור למחלוקות רבות, משום שרוב הצוואות אינן משתמשות במונחים המשפטיים אלא בלשון יומיומית. ניסוח כמו "ולאחר מות שנינו יעבור הרכוש לילדינו" יכול להתפרש לכאן ולכאן, ובית המשפט נדרש אז לפרש את כוונת המצווה מתוך הצוואה ונסיבותיה.

אילו זכויות יש ליורש הראשון?

כאן נמצאת ההפתעה הגדולה של רוב הלקוחות. היורש הראשון בהסדר הזה אינו נאמן ואינו שומר, אלא בעלים. החוק קובע זאת במפורש, ומגביל אותו בדבר אחד בלבד:

סעיף 42(ב) לחוק הירושה: "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה."

המשמעות המעשית היא שהיורש הראשון רשאי לגור בדירה, להשכיר אותה, למכור אותה ולהשתמש בתמורה למחייתו. בית המשפט העליון תיאר אותו כבעלים לכל דבר, הרשאי להשתמש בירושה, ליהנות מפירותיה ואף לכלותה, ופסק שעצם הידיעה שהרכוש מיועד ליורש השני אינה מטילה עליו מגבלה משפטית (ע"א 4714/90 וייספלד נ' וייספלד). בפסק דין קודם, ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, הבחין בית המשפט בין החובה המשפטית לחובה המוסרית: מבחינה מוסרית מצופה מהיורש הראשון לשמור על הרכוש עבור מי שבא אחריו, אבל מבחינה משפטית הוא אינו חייב לעשות זאת.

הגבול היחיד שהחוק מציב ליורש הראשון בהסדר יורש אחר יורש הוא הצוואה. היורש הראשון אינו יכול להוריש את מה שקיבל למישהו אחר, ואם ניסה לעשות זאת, הוראת הצוואה שלו בעניין הזה אינה גוברת על זכות היורש השני. כל מה שנותר מהעיזבון המקורי במות הראשון עובר לשני, ולא למי שהראשון בחר.

מה קורה כשהיורש הראשון מוכר?

מכירה היא פעולה מותרת, ולכן היורש השני אינו יכול למנוע אותה. השאלה המעניינת היא מה קורה לתמורה. אם היורש הראשון מכר את הדירה שירש ורכש בכספה דירה אחרת, האם הדירה החדשה נחשבת חלק ממה ששייר? בית המשפט העליון השיב על כך בחיוב באמצעות עקרון העקיבה. בבע"מ 9085/16 פלונית נ' פלוני נדון מקרה שבו האלמנה מכרה את הדירה שקיבלה מבעלה בהסדר כזה, ורכשה במקומה דירה אחרת. בית המשפט קבע שהיורש השני זכאי לחלק יחסי בדירה החדשה, בהתאם לשיעור שבו מומנה מכספי הדירה המקורית.

עקרון העקיבה נולד עוד קודם, בע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, ומאז הוא מלווה את ההסדר: הזכות של היורש השני אינה נעלמת רק משום שהנכס החליף צורה. עם זאת, מה שנצרך בפועל, למשל כסף ששימש למחיה או לטיפול סיעודי, אינו חוזר. זה ההבדל בין רכוש שגולגל לרכוש שכלה, וזו גם הסיבה שבתיקים כאלה נדרש לעיתים מעקב חשבונאי מדוקדק אחרי כספי העיזבון לאורך שנים.

האם מותר לתת את הנכס במתנה?

זו הפרצה שמטרידה יורשים שניים יותר מכל דבר אחר. אם היורש הראשון רשאי למכור, הוא רשאי לכאורה גם לתת את הנכס במתנה בחייו, למשל לאחד הילדים או לבן זוג חדש, וכך לרוקן את ההסדר בלי לצוות דבר. הפסיקה אכן קבעה שהיורש הראשון הוא בעלים מלא, ושהציפייה שישמור על הרכוש למי שבא אחריו היא חובה מוסרית ולא משפטית, כפי שנפסק בע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פסק הדין המכונן בנושא. עם זאת, שני גבולות נשארים בעינם.

הגבול הראשון קבוע בחוק. מתנה שנועדה להיכנס לתוקף רק אחרי מות הנותן אינה מתנה אלא צוואה, ולכן היא נתפסת באיסור של סעיף 42(ב):

סעיף 8(ב) לחוק הירושה: "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחרי מותו של הנותן, אינה בת־תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

הגבול השני הוא עקרון תום הלב. הפסיקה השאירה פתח לבחון פעולה שכל תכליתה לסכל את זכות היורש השני, כגון הסתלקות מהעיזבון או העברה ללא תמורה ערב הפטירה, כשימוש בזכות שלא בתום לב לפי סעיפים 39 ו־61 לחוק החוזים (חלק כללי). הבדיקה עובדתית: מתנה אמיתית לצורך לגיטימי תעמוד, ואילו העברה שנועדה רק לעקוף את הצוואה חשופה לתקיפה. מי שרוצה לחסוך את הדיון הזה כותב את איסור המתנות בצוואה, כפי שמפורט בסעיף על ההגבלות.

איך מגבילים את היורש הראשון?

מצווה שרוצה ודאות גדולה יותר לילדים אינו חייב להסתפק בברירת המחדל של החוק. סעיף 53 לחוק הירושה קובע שהוראות הסעיפים 41 עד 52 חלות רק כשאין בצוואה הוראות אחרות, למעט סעיף 42(ד). כלומר המצווה רשאי לצמצם את חופש הפעולה של היורש הראשון, ובלבד שיכתוב זאת. ההגבלות המקובלות הן אלה:

• איסור מכירה – הוראה שהיורש הראשון אינו רשאי למכור את דירת המגורים, או רשאי למכור אותה רק לצורך רכישת דירה חלופית שתירשם באותם תנאים.
• שיעור מינימלי לשייר – הוראה שחלק מסוים מהעיזבון, למשל מחצית מהתמורה, יישמר בכל מקרה ליורש השני.
• איסור מתנות – הוראה שמונעת מהיורש הראשון להעביר את הנכס ללא תמורה בחייו, כדי שלא יעקוף את האיסור על הורשה.
• חיוב יורש – הוראה מכוח סעיף 45 לחוק, שמחייבת את היורש הראשון לעשות דבר או להימנע ממנו, ושכל מי שמעוניין במילויה רשאי לדרוש אותו.

הפסיקה הכירה גם באפשרות שהגבלה כזו תשתמע מהצוואה בלי שנכתבה במפורש, כפי שנקבע בע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן ואומץ בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן. אבל להסתמך על הגבלה משתמעת פירושו לשלוח את הילדים לתביעת פרשנות אחרי שנים. הגבלה שנכתבת במפורש חוסכת את ההליך הזה. דוגמא לניסוח שמכסה את שלוש הנקודות: "אני מצווה את דירתי לאשתי, ולאחר מותה, על דרך יורש אחר יורש לפי סעיף 42 לחוק הירושה, לילדיי בחלקים שווים. אשתי לא תהיה רשאית למכור את הדירה אלא לצורך רכישת דירה חלופית, שתירשם באותם תנאים." מי שמחפש צוואה לדוגמא יגלה שרוב הנוסחים ברשת אינם כוללים אף אחת מההגבלות האלה, וזה בדיוק המקום שבו הם נכשלים.

מה אם היורש השני נפטר קודם?

השאלה של יורש שני שנפטר לפני הראשון חוזרת בתיקים רבים. ההסדר בנוי על כך שהיורש השני יהיה בחיים וכשר לרשת בשעה שהוא זוכה, כלומר במות היורש הראשון, ולא במות המצווה. החוק מסדיר גם את המקרה ההפוך:

סעיף 42(ג) לחוק הירושה: "השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת."

מהסעיף עולות שתי תוצאות. הראשונה מרחיבה: היורש השני יכול להיות מי שטרם נולד במות המצווה, למשל נכד עתידי, כל עוד הוא בחיים כשמגיע תורו. השנייה מצמצמת: אם היורש השני בהסדר יורש אחר יורש נפטר לפני הראשון, ההוראה לטובתו מתבטלת, והיורש הראשון הופך ליורש רגיל שרשאי להוריש את הרכוש כרצונו. אותו דין חל אם היורש השני נמצא פסול לרשת או הסתלק מחלקו.

מצווה שרוצה למנוע את התוצאה הזו יכול לקבוע בצוואה מי יזכה במקום היורש השני אם לא יהיה בחיים, למשל ילדיו של אותו יורש. בלי הוראה כזו, מותו של היורש השני מסיים את ההסדר כולו. מצב שונה הוא זוכה שנפטר לפני המצווה עצמו: שם חל סעיף 49 לחוק, שמעביר את המנה לצאצאיו של אותו זוכה אם המצווה לא קבע אחרת.

האם אפשר שרשרת של שלושה יורשים?

לא. זו אחת ההוראות הבודדות בפרק הצוואות שהמצווה אינו יכול להתנות עליה:

סעיף 42(ד) לחוק הירושה: "הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים, בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה."

המחוקק חשש מצוואות שכובלות רכוש לדורות, ולכן הגביל את השרשרת לשני יורשים. הוראה שקובעת יורש שלישי אחרי השני בטלה, אלא אם היורש השלישי כבר היה בחיים כשנערכה הצוואה. סעיף 53 מוציא את סעיף 42(ד) מכלל ההוראות שאפשר לסטות מהן, ולכן גם ניסוח יצירתי לא יעזור כאן. לעומת זאת, בהסדר של יורש במקום יורש החוק מתיר לצוות ליותר משניים, וזה עוד הבדל שכדאי לזכור בין שני ההסדרים.

יורש אחר יורש בצוואה הדדית

השימוש הרווח ביותר בהסדר הוא בצוואות של בני זוג. בני זוג עורכים צוואה הדדית שבה כל אחד מוריש לשני, וקובעים שלאחר פטירת שניהם יעבור הרכוש לילדים. בצוואות רבות הניסוח הוא של שרשרת, ובאחרות של יורש במקום יורש, ולפעמים אי אפשר לדעת מהניסוח מה התכוונו בני הזוג. ההבדל הזה הכריע תיק בבית המשפט העליון:

בבע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל נדונה צוואה הדדית שקבעה שהרכוש יעבור לבן הזוג, ובמקרה פטירתו לפני המצווה לילדים. הבעל שנותר בחיים ערך צוואה חדשה לטובת בת זוגו החדשה. דעת הרוב קבעה שמדובר בהסדר של יורש במקום יורש, ובלשון בית המשפט: "היה ויורש א' ירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, ותם ונשלם."

התוצאה הייתה שהבעל היה חופשי להוריש את הרכוש כרצונו, וילדיו מהנישואים הראשונים נותרו בלי מה שההורים תכננו עבורם. הלקח לניסוח ברור: אם בני זוג רוצים שהילדים יזכו אחרי שניהם, הצוואה צריכה לומר במפורש שמדובר בשרשרת לפי סעיף 42, ולא להסתפק בביטוי כללי. יש לזכור גם שסעיף 8א לחוק, המגביל את ביטול הצוואה ההדדית לאחר מות אחד מבני הזוג, אינו משנה את סעיף 42(ב): בן הזוג שנותר רשאי לצרוך את הרכוש בחייו, גם כשאינו יכול לצוות עליו.

אילו הודעות שולחים ליורשים השניים?

ההסדר משפיע גם על ההליך שאחרי הפטירה. כשמגישים בקשה לצו קיום צוואה לרשם לענייני ירושה, תקנה 14(ב) לתקנות הירושה, התשנ"ח־1998 מחייבת לצרף אישור על משלוח הודעה בדבר הגשת הבקשה לכל הזוכים על פי הצוואה, לפי טופס 3, בדואר רשום או במסירה אישית שמאומתת בתצהיר. הנחיות הרשם קובעות שאם הצוואה כוללת הוראת יורש אחר יורש, יש לשלוח הודעות גם לזוכים לפי אותה הוראה ולציין זאת בבקשה עצמה. אין טופס נפרד לעניין הזה: ההודעה ליורש השני נשלחת על אותו טופס 3 שמשמש את שאר הזוכים, והציון נעשה בגוף הבקשה.

ההודעה הזו אינה עניין טכני. היורש השני הוא בעל עניין בעיזבון מרגע הפטירה, גם אם זכייתו נדחית לשנים רבות, ולכן הוא זכאי לדעת שהבקשה הוגשה, לעיין בצוואה ולהגיש התנגדות בתוך התקופה שנקבעה בפרסום, שאינה פחותה משבועיים. בקשה שהוגשה בלי ההודעות האלה עלולה להתעכב, ובמקרים מסוימים לפתוח פתח לבקשת ביטול של הצו לאחר שניתן.

מה נרשם בטאבו?

כשהדירה נרשמת על שם היורש הראשון, זכותו של היורש השני אינה נעלמת מהנסח. קובץ נוהלי רישום והסדר מקרקעין של רשות הרישום מקדיש לכך נוהל ייעודי, וקובע מה עושה רשם המקרקעין כשמוגשת לרישום צוואה מקוימת עם הוראה כזו:

מנוהלי רישום והסדר מקרקעין, בנוהל שכותרתו "יורש אחר יורש, סעיף 42 לחוק הירושה": "יש לרשום בעת רישום הירושה בפנקס המקרקעין גם הערה האומרת: כפוף להוראות הצוואה בדבר יורש אחר יורש." ובהמשך: "ניתן למחוק את ההערה רק בעת רישום העברה לצד ג' (ולא בעת רישום הערת אזהרה) או בהתאם לדין."

ההערה הזו נרשמת ביוזמת הלשכה, בלי בקשה של היורשים, והיא מופיעה בנסח ליד זכויות היורש הראשון. הנוהל עצמו מבהיר שההערה אינה מונעת עסקה במקרקעין, בהתאם לסעיף 42(ב), והיא נמחקת כשהנכס מועבר לקונה. מה שהיא כן מונעת הוא רישום הורשה נוגדת: כשהיורש הראשון נפטר, הלשכה תדע שהזכויות כפופות להוראת הצוואה המקורית. מי שרוצה מניעה של ממש, למשל איסור מכירה שנכתב בצוואה, צריך לפעול לרישום הערת אזהרה נפרדת על בסיס ההוראה המגבילה, וזו פעולה נדירה יחסית שדורשת ליווי. גם מחיקת הערת אזהרה כזו שונה ממחיקת ההערה הרגילה: היא דורשת את הסכמת מי שלטובתו נרשמה או צו של בית המשפט. ההליך המלא של רישום הזכויות אחרי הצו מתואר בדף על העברת דירה בירושה.

האם היורש השני יכול לוותר?

כן, אבל רק בדרך שהחוק קובע. היורש השני נחשב יורש לכל דבר מרגע פטירת המצווה, ולכן הוא רשאי להסתלק מחלקו בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה, כפי שסעיף 6 לחוק מאפשר לכל יורש. עם ההסתלקות מתבטלת ההוראה לטובתו, כאמור בסעיף 42(ג), והיורש הראשון הופך ליורש רגיל.

מה שלא עובד הוא ויתור בדרך אחרת. נוהלי רשות הרישום קובעים במפורש שהיורש השני אינו רשאי לוותר על זכותו בתצהיר המוגש לרשם המקרקעין, וכל עוד לא הוכח שנפטר, שנפסל או שהסתלק כדין, הוא נשאר יורש וההערה נשארת בנסח. משפחות שמעוניינות לשנות את ההסדר בהסכמה, למשל כדי לאפשר לאלמנה למכור בלי מגבלות, צריכות אפוא לפעול דרך הרשם לענייני ירושה ולא דרך הטאבו, ורצוי לעגן את ההסכמה במסמך מסודר בין כל היורשים.

למי ההסדר מתאים?

הסדר יורש אחר יורש נולד עבור מצב משפחתי מסוים: בן זוג שרוצה לדאוג לבן הזוג שיישאר, אבל לא מוכן שהרכוש יגיע בסוף למשפחה אחרת. המקרים שבהם הוא מתאים במיוחד הם אלה:

• נישואים שניים – לכל אחד מבני הזוג ילדים משלו, ובלי ההסדר ילדי הנפטר הראשון עלולים לאבד את חלקם לטובת ילדי בן הזוג השני.
• הגנה מפני נישואים חדשים – האלמן או האלמנה עשויים להקים משפחה חדשה, וההסדר מבטיח שמה שנותר יגיע לילדים ולא לבן הזוג החדש.
• נכס משפחתי – דירה, משק או עסק שהמצווה רוצה לשמור במשפחה לדור נוסף.
• יורש שאינו מנהל כספים היטב – כשמעדיפים שבן הזוג ייהנה מהרכוש בחייו, אבל לא יוכל להוריש אותו לגורם זר.

ההסדר מתאים פחות כשהמצווה רוצה למנוע לחלוטין כל שימוש ברכוש. במקרה כזה עדיף לשקול הקדש או נאמנות, או הגבלות מפורשות מכוח סעיפים 45 ו־53. הוא גם אינו כלי של נישול ילדים מצוואה, אלא להפך, מנגנון שנועד לשמור על חלקם כשהם אינם היורשים המיידיים.

מה כדאי לבדוק לפני הניסוח?

ארבע שאלות מכריעות את איכות ההסדר. האם הצוואה משתמשת במונח המשפטי במפורש ומפנה לסעיף 42, כדי שלא תתפרש כיורש במקום יורש? האם נקבע מה מותר ומה אסור ליורש הראשון, ובמיוחד לגבי דירת המגורים? האם נקבע מי יזכה אם היורש השני לא יהיה בחיים? והאם השרשרת מסתיימת בשני יורשים, כפי שהחוק דורש?

מי שכבר עומד מול צוואה כזו, כיורש ראשון או שני, צריך לבדוק שתי נקודות נוספות: שההודעות בהליך קיום הצוואה נשלחו לכל הזוכים, ושההערה בטאבו משקפת את ההסדר. שני הדברים האלה קובעים אם הזכויות שהמצווה תכנן יחזיקו מעמד גם עשרים שנה אחרי פטירתו.

עו"ד צוואות יניב אור, סגן יו"ר ועדת ירושה בלשכת עורכי הדין ותובע משטרתי לשעבר, מנסח צוואות עם הוראות מהסוג הזה ומייצג יורשים במחלוקות על פרשנותן מתוך ניסיון של מעל 20 שנה בדיני ירושה. הרקע כליטיגטור מאפשר לראות מראש איך ניסוח מסוים ייקרא בבית המשפט בעוד שנים, ולסגור את הפתח למחלוקת עוד בשלב העריכה.

לניסוח הוראת יורש אחר יורש בצוואה, או לבדיקת זכויותיכם כיורשים לפי צוואה קיימת, ניתן לפנות לייעוץ ראשוני במשרד עו"ד ונוטריון יניב אור בטלפון 077-7299995, במשרדי יבנה ותל אביב.

האמור בדף זה הוא מידע כללי ואינו מהווה ייעוץ משפטי. פרשנות של הוראה כזו תלויה בנוסח הצוואה ובנסיבות המשפחה, ולכן יש להיוועץ בעורך דין לפני עריכת הצוואה או לפני נקיטת צעדים מכוחה.