ירושהנט נובמבר 2026 | עו"ד ונוטריון יניב אור

ירושהנט מרכז פסקי דין בולטים ועדכניים בדיני ירושה, צוואות וסכסוכי ירושה, הנבחרים, נערכים ומונגשים על ידי עו"ד ונוטריון יניב אור בשל חשיבותם המשפטית והמעשית.

כל פסק דין מוצג בתקציר משפטי ממוקד, שאינו מסתפק בהצגת ההכרעה, אלא מסביר את הדרך המשפטית שהובילה אליה, תוך שילוב בין הוראות החוק, ההלכה הפסוקה ויישומן בנסיבות המיוחדות של המקרה. לצד התקציר מובאים ציטוט מרכזי מדברי בית המשפט ותזכורת מעשית לעיקרון המשפטי העולה מפסק הדין.

האם ניתן לתקן צוואה שבה נקבע כיורש אדם שנפטר לפני עריכתה?

עיקר ההכרעה:

בית המשפט רשאי לתקן צוואה שבה נותר בטעות שמו של יורש שנפטר לפני עריכתה, כאשר ניתן לקבוע בבירור את רצון המצווה אלמלא הטעות, בין היתר על יסוד צוואות קודמות ועדות עורך הצוואה.

תקציר:

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, מפי כב' השופטת לירון זרבל–קדשאי, דחה התנגדויות לקיום צוואה משנת 2016 והורה על תיקון הוראה שבה נרשם כיורש אחיה של המנוחה, שנפטר כשנתיים לפני עריכתה. נקבע כי מדובר בטעות שנפלה בעת הכנת הצוואה על בסיס נוסח קודם, וכי ניתן לקבוע בבירור את רצון המנוחה ולהורות על קיום הצוואה המתוקנת.

המנוחה, שנפטרה בגיל 93 ללא ילדים, ערכה ארבע צוואות בשנים 1989–2016. בצוואתה האחרונה הורישה את עיזבונה בחלקים שווים לאחיה המנוח ולרעייתו, תוך קביעה שאם אחד מהם לא יהיה בחיים בעת פטירתה, יועבר חלקו לאחר. אחייניה התנגדו לקיום הצוואה וטענו כי אזכור האח שנפטר מלמד על פגם בצוואה וכי יש להעביר את חלקו ליורשים על פי דין. בנוסף נטענו טענות לחוסר כשירות ולהשפעה בלתי הוגנת מצד הגיסה.

לעניין תיקון טעות בצוואה, הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה, כאשר הוראת צוואה נעשתה מחמת טעות, ניתן לתקנה רק אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה אלמלא הטעות; אחרת, ההוראה בטלה. בהסתמך על ספרו של השופט שאול שוחט,  פגמים בצוואות (2016),  הודגש כי סמכות התיקון מחייבת קביעה ברורה של רצון המצווה, שכן משמעותה עשויה להיות החלפת הוראה בצוואה בהוראה אחרת. עוד הובהר כי סעיף 32 לחוק, העוסק בטעות סופר, חל גם כאשר המצווה ידע את העובדות לאשורן אך נפלה טעות בתיאורן.

ביישום הוראות אלה קבע בית המשפט כי הותרת שמו של האח המנוח בצוואה הייתה טעות שנגרמה בהיסח הדעת ובתום לב, בעת שעורכת הדין השתמשה בנוסח צוואה קודם. מסקנה זו התבססה על עדותה המהימנה של עורכת הדין, על ידיעת המנוחה בדבר פטירת אחיה ועל ארבע צוואותיה, שהעידו על רצונה העקבי להוריש את עיזבונה למשפחת אותו אח ולהדיר את משפחות אחיה האחרים. משנקבע בבירור כי אלמלא הטעות הייתה המנוחה מורישה את יתרת עיזבונה לגיסתה, הורה בית המשפט על תיקון הצוואה בהתאם לסעיפים 30(ב) ו־32 לחוק הירושה, תוך הסתייעות בסעיף 54(א) לעניין פרשנות הצוואה לפי אומד דעת המנוחה. התיקון הותיר על כנה את המנה שהוקנתה לחברה של המנוחה.

לעניין השפעה בלתי הוגנת, הסתמך בית המשפט על ההלכה בדנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, שלפיה אין די בקיומה של תלות, אלא יש לבחון אם התקיימה תלות מקיפה ויסודית העלולה לשלול את רצונו החופשי של המצווה. הבחינה נעשית באמצעות מבחני העצמאות, הסיוע, הקשרים עם אחרים ונסיבות עריכת הצוואה, לצד מבחנים משלימים שאינם בגדר רשימה סגורה.

ביישום עקרונות אלה נקבע כי המנוחה הייתה כשירה וצלולה במועד עריכת הצוואה, כפי שעלה ממסמכים רפואיים שנערכו בסמוך לחתימתה. עוד נמצא כי הייתה עצמאית, לא הייתה מבודדת ולא פיתחה תלות בגיסתה. עורכת הדין שערכה את הצוואה נפגשה עם המנוחה ביחידות, והגיסה לא נטלה חלק בעריכתה.

לפיכך נדחו ההתנגדויות, הבקשה לקיום הצוואה התקבלה בכפוף לתיקונה, והמתנגדים חויבו בהוצאות משפט בסך כולל של 50,000 ש"ח.

מדברי כב' השופטת לירון זרבל–קדשאי:

"שוכנעתי כי הטעות בענייננו נגרמה בהיסח הדעת ובתום לב, וכי אין מאחורי ציון שמו של האח עמוס כל מניע נסתר".

תזכורת:

אזכור יורש שנפטר לפני עריכת הצוואה אינו מחייב את ביטולה. בהתאם לסעיפים 30(ב) ו־32 לחוק הירושה, ניתן לתקן טעות בצוואה כאשר אפשר לקבוע בבירור את רצון המצווה אלמלא הטעות, תוך הסתייעות בלשון הצוואה, בצוואות קודמות ובנסיבות עריכתה. תיקון הטעות נועד להגשים את רצון המצווה ולא ליצור הוראת הורשה שאינה משקפת אותו.

תחומי משפט:

התנגדות לצוואה | טעות בצוואה | תיקון צוואה | פרשנות צוואה | כשירות לצוות | השפעה בלתי הוגנת | יורש שנפטר לפני המצווה

מראה מקום:

ת"ע (משפחה חיפה) 27657-07-20, אלמוני נ' פלונית ואח', והליכים קשורים, כב' השופטת לירון זרבל–קדשאי, פסק דין מיום 6.9.2026.

האם אח משני ההורים זכאי לרשת חלק גדול יותר מאח מהורה אחד בלבד?

עיקר ההכרעה:

בירושה על פי דין, אח משני ההורים עשוי לרשת חלק גדול יותר מאח מהורה אחד בלבד, שכן כל אח יורש כחליף של הוריו שנפטרו לפני המוריש, בהתאם לשיטת החלוקה לפי "גזעים" הקבועה בסעיף 14 לחוק הירושה.

תקציר:

בית המשפט העליון, מפי כב' השופטת יעל וילנר ובהסכמת כב' השופטים דוד מינץ ואלכס שטיין, דחה ערעור שעסק בחלוקת עיזבון בין אח משני ההורים לבין אח מהאם בלבד. נקבע כי בהתאם לעקרון הייצוג שבחוק הירושה, האחים יורשים כחליפי הוריהם ולא מכוח מעמדם העצמאי כאחים, ולכן חלוקת העיזבון ביניהם אינה בהכרח שוויונית.

המנוח נפטר בשנת 2023 כשהוא רווק, ללא ילדים וללא צוואה, לאחר ששני הוריו נפטרו לפניו. אחיו מהאם בלבד טען כי יש לחלק את העיזבון בחלקים שווים בינו לבין אחיו משני ההורים. מנגד, האח משני ההורים טען כי הוא זכאי לשלושה רבעים מהעיזבון, ואילו אחיו זכאי לרבע בלבד. מחלוקת נוספת נגעה למשמעות הסתלקותו הנטענת של האח משני ההורים מירושת אמם.

לעניין חלוקת הירושה על פי דין, הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיפים 10, 12 ו־13 לחוק הירושה, בהיעדר בן זוג וצאצאים, הורי המוריש זכאים לרשת את עיזבונו בחלקים שווים. כאשר ההורים נפטרו לפני המוריש, חל עקרון הייצוג הקבוע בסעיף 14 לחוק, שלפיו ילדיהם באים בנעליהם ויורשים את החלק שהיה מגיע לכל הורה. בהתאם לפסק הדין בתע"ז 3861/77 חבשה נ' חקק (1979), חלוקת הירושה נעשית לפי שיטת "הגזעים", ולא לפי שיטת "הגולגולת", כך שכל קבוצת צאצאים חולקת את חלקו של ההורה שבנעליו היא באה, ולא את העיזבון כולו בחלקים שווים בין כלל האחים.

בית המשפט העליון אימץ פרשנות זו והבהיר כי היא מתיישבת עם לשון החוק, כוונת המחוקק ועקרון השוויון שבחוק הירושה. השוויון הקבוע בסעיף 14(ב) מתייחס לחלוקה בין ילדיו של אותו הורה, ולא בהכרח לשוויון בין כלל האחים היורשים. לפיכך, אח משני ההורים עשוי לרשת משני ענפי המשפחה, בעוד שאח מהורה אחד יורש רק מחלקו של ההורה המשותף.

ביישום עקרונות אלה נקבע כי מחצית העיזבון המיוחסת לאב עוברת במלואה לאח משני ההורים, ואילו מחצית העיזבון המיוחסת לאם מתחלקת בשווה בין שני האחים. לפיכך, האח משני ההורים זכאי לשלושה רבעים מהעיזבון, ואילו האח מהאם בלבד זכאי לרבע.

לעניין הסתלקות מירושה, הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הירושה, הסתלקות מעיזבון שוללת את מעמדו של המסתלק כיורש באותו עיזבון בלבד. ואולם, סעיף 14(א) מקנה את זכות החליפות לילדו של ההורה שנפטר, ללא תלות בשאלה אם ירש את אותו הורה. לפיכך, גם אם האח משני ההורים הסתלק מירושת אמו, אין בכך כדי לשלול את זכותו לבוא בנעליה ולרשת את אחיו המנוח. ההבחנה היא בין זכויותיו בעיזבון האם, שעליהן ויתר, לבין זכות עצמאית לרשת את אחיו מכוח הוראות החוק.

משכך נדחה הערעור, חלוקת העיזבון נותרה בעינה, והמערער חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח.

מדברי כב' השופטת יעל וילנר:

"השוויון האמור בחלוקה שקבוע בסעיף 14(ב) לחוק […] הוא שוויון בין ילדים ביחס להורה שלהם כחליפים, לא שוויון בין יורשים ביחס למוריש".

תזכורת:

בהתאם לסעיף 14 לחוק הירושה, אחים יורשים את אחיהם המנוח כחליפי הוריהם שנפטרו לפניו, לפי שיטת "הגזעים". לפיכך, אח משני ההורים עשוי לרשת חלק גדול יותר מאח מהורה אחד בלבד. הסתלקות מירושת הורה אינה שוללת את זכותו של המסתלק לרשת כחליפו בעיזבון אחיו.

תחומי משפט:

ירושה על פי דין | צו ירושה | חלוקת עיזבון | ירושת אחים | עקרון הייצוג | חליפי יורשים | הסתלקות מירושה | שיטת הגזעים

מראה מקום:

בע"מ 785-03-26, פלוני נ' פלוני, בית המשפט העליון, כב' השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין, פסק דין מיום 11.10.2026.

האם יורש שהגיש תביעה רכושית נגד העיזבון עלול לאבד את חלקו בצוואה מכוח תניית סילוקין?

עיקר ההכרעה:

תניית סילוקין המגבילה הגשת תביעה רכושית נגד העיזבון תיאכף כאשר הוכח שהמצווה היה מודע לזכויות רכושיות אפשריות של היורש, ובכל זאת התכוון להתנות את זכייתו בצוואה בוויתור על תביעתן. כאשר המצווה טעה בהיקף רכושו יחולו דיני הטעות, ובמקרה של ספק בכוונתו, הפעלת התניה תהיה כפופה למבחן תום הלב והסבירות.

תקציר:

בית המשפט העליון, מפי כב' השופט אלכס שטיין ובהסכמת כב' השופטים דוד מינץ ויעל וילנר, קיבל ערעור שעסק בהפעלת תניית סילוקין בצוואה כלפי בת זוג שהגישה תביעה רכושית נגד העיזבון. בית המשפט קבע מבחן פרשני חדש להבחנה בין תניית סילוקין המשקפת בחירה מודעת של המצווה, לבין תניה שנקבעה מחמת טעות או שקיים ספק באשר לכוונתו, והחזיר את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה להכרעה בהתאם למבחן שנקבע.

המנוח ערך בשנת 1998 צוואה שבה הוריש נכסים לבת זוגו ולילדיו מנישואיו הקודמים, וכלל תניית סילוקין. לאחר פטירתו בשנת 2018 הגישה בת הזוג תביעה להכרה בזכויותיה ברכוש המשותף, ובפרט בהשבחת חברה שהמנוח הוריש את מניותיו בה לילדיו. תביעתה התקבלה בחלקה, אולם הערכאות הקודמות קבעו כי הגשתה מפעילה את תניית הסילוקין ושוללת את זכויותיה לפי הצוואה.

לעניין תוקפן של תניות סילוקין, הבהיר בית המשפט כי מדובר בתנאי מפסיק לפי סעיף 44(א) לחוק הירושה, והבחין בין תניית "אי־תקיפה", המגבילה התנגדות לתוקף הצוואה, לבין תניית "אי־תביעה", המגבילה תביעות ביחס להיקף נכסי העיזבון. בהתאם להלכה בע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין (1989), תניית אי־תקיפה לא תיאכף כאשר ההתנגדות לצוואה סבירה והוגשה בתום לב. בע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן (1994) הובעה עמדה דומה ביחס לתביעות נגד מסת העיזבון, אולם בית המשפט הבהיר כי מדובר באמרת אגב שאינה מהווה הלכה מחייבת לעניין תניות אי־תביעה.

על רקע זה קבע בית המשפט כי המבחן המרכזי להפעלת תניית אי־תביעה הוא פרשנות רצון המצווה, על יסוד לשון הצוואה ונסיבות עריכתה. בהתאם לכך נקבעו שלושה מצבים: כאשר המצווה טעה בהיקף רכושו, יחולו דיני הטעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה; כאשר הוכח כי המצווה היה מודע לזכויות רכושיות אפשריות של היורש וביקש להתנות את זכייתו בצוואה בוויתור על תביעתן, תיאכף התניה אף אם התביעה מוצדקת; וכאשר קיים ספק אם מדובר בטעות או בבחירה מודעת, תיאכף התניה רק אם התביעה אינה סבירה או שלא הוגשה בתום לב. הנטל להוכיח את סבירות התביעה ותום הלב מוטל על היורש המבקש להימנע מהפעלת התניה.

ביישום ההלכה נקבע כי תניית הסילוקין בצוואת המנוח היא תניית אי־תביעה, וכי התביעה הרכושית של בת הזוג נכללת בגדרה. עם זאת, לא הוכרעה השאלה אם המנוח היה מודע לזכויותיה האפשריות ברכוש המשותף וביקש במודע להציבה בפני בחירה בין מימוש זכויותיה הרכושיות לבין חלקה בצוואה, או שמא טעה בהיקף רכושו. לפיכך, עצם קבלת התביעה הרכושית בחלקה אינה מכריעה לבדה בשאלת תחולת התניה,  ויש לברר תחילה את אומד דעת המצווה.

על כן התקבל הערעור וההליך הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לצורך סיווג תניית הסילוקין והכרעה בתחולתה בהתאם למבחן שנקבע. לא נפסקו הוצאות בערכאת הערעור.

מדברי כב' השופט אלכס שטיין:

"המבחן הנכון ביחס לתניות סילוקין מהסוג של אי-תביעה הוא מבחן הפרשנות."

תזכורת:

תניית סילוקין מסוג אי־תביעה אינה מופעלת אוטומטית בשל הגשת תביעה רכושית נגד העיזבון. יש לבחון אם המצווה היה מודע לזכויות הרכושיות האפשריות של היורש והתכוון להתנות את זכייתו בצוואה בוויתור על תביעתן. כאשר מדובר בטעות יחולו דיני הטעות, ובמקרה של ספק בכוונת המצווה, תביעה סבירה שהוגשה בתום לב לא תביא לשלילת הזכייה בצוואה.

תחומי משפט:

תניית סילוקין בצוואה | פרשנות צוואה | תביעה נגד עיזבון | זכויות בן זוג בירושה | טעות בצוואה | חופש הציווי | תום לב וסבירות | התנגדות לצוואה

מראה מקום:

בע"מ 3758-05-26, פלונית נ' פלוני ואח', בית המשפט העליון, כב' השופטים דוד מינץ, יעל וילנר ואלכס שטיין, פסק דין מיום 18.10.2026.

האם יורש ראשון בצוואה הדדית רשאי לעשות ברכוש שירש כרצונו, למרות זכויותיו של היורש השני?

עיקר ההכרעה:

בהיעדר הוראה מפורשת המגבילה את זכויותיו, יורש ראשון בצוואה הדדית הכוללת הסדר של "יורש אחר יורש" רשאי לעשות ברכוש שירש כבתוך שלו במהלך חייו, והיורש השני אינו זכאי למנוע זאת.

תקציר:

בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, מפי כב' השופטת מיכל ברגר בלום, דחה תביעה שהגיש בן נגד אביו להשבת נכסים שירש האב מכוח צוואה הדדית שערך עם אשתו המנוחה, ולמתן צווים שימנעו ממנו לבצע פעולות בנכסים. נקבע כי הצוואה אינה מגבילה את זכותו של האב לעשות ברכוש שירש כבתוך שלו במהלך חייו, וכי לא הוכחה הפרה של הוראות הצוואה ההדדית.

בני הזוג ערכו צוואה הדדית שלפיה לאחר פטירת הראשון יעבור מלוא רכושו לבן הזוג הנותר בחיים, ולאחר פטירת שניהם יעבור הרכוש לבנם היחיד. לאחר פטירת האם נישא האב בשנית וערך צוואה מאוחרת. הבן טען כי האב מתכוון לנשלו מן הירושה, וכי עריכת הצוואה המאוחרת מפרה את אינטרס ההסתמכות שביסוד הצוואה ההדדית ומחייבת השבת הנכסים לעיזבון האם.

לעניין ביטול צוואה הדדית, הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיף 8א(ב)(2) לחוק הירושה, בן זוג המבקש לבטל את צוואתו ההדדית לאחר פטירת בן זוגו ולאחר חלוקת העיזבון נדרש להשיב לעיזבון את שירש מכוחה. ואולם, במקרה הנדון התברר כי הצוואה המאוחרת שערך האב אינה מבטלת את הצוואה ההדדית, אלא חוזרת על הוראותיה ומעגנת את זכויות הבן לאחר פטירתו. לפיכך, משלא הוכחה הפרה של הצוואה ההדדית, לא קמה עילה להשבת הנכסים.

לעניין זכויות היורש הראשון, קבע בית המשפט כי בהתאם לסעיף 42(ב) לחוק הירושה, בהסדר של "יורש אחר יורש" רשאי היורש הראשון לעשות ברכוש שירש כבתוך שלו, והיורש השני זכאי רק למה שנותר ממנו, אולם היורש הראשון אינו רשאי לגרוע מזכויות היורש השני באמצעות צוואה. בהתאם לסעיף 53 לחוק, ניתן להגביל את כוחו של היורש הראשון באמצעות הוראות אחרות בצוואה.

בית המשפט הבחין בין המקרה הנדון לבין בע"מ 1857/24 פלונית נ׳ פלונית (2.12.2024), שבו נכללה בצוואות ההדדיות הוראה מפורשת האוסרת על היורש הראשון להעביר את הנכסים בחייו. כאן לא נקבעה מגבלה דומה וההוראה המחייבת לקיים את הצוואה כלשונה וככתבה לא פורשה כאיסור על שימוש ברכוש. ההבחנה מלמדת כי אין די בעצם עריכת צוואה הדדית או בקביעת יורש שני כדי ליצור מגבלה קניינית על היורש הראשון.

ביישום הוראות אלה נקבע כי האב אינו מחזיק בנכסים כנאמן עבור בנו, וכי לבן אין זכות קניינית ברכוש כל עוד אביו בחיים. עוד הובהר כי אין מקום לדון בתוקפה של צוואה מאוחרת בעוד המצווה בחיים, שכן מדובר בשאלה מוקדמת ותיאורטית.

לפיכך נדחתה התביעה על כל סעדיה, והבן חויב בהוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.

מדברי כב' השופטת מיכל ברגר בלום:

"הנתבע רשאי לפעול בנכסים כבתוך שלו במהלך חייו, ולא הונחה תשתית ראייתית או משפטית המצדיקה מתן סעדים זמניים או קבועים נגדו."

תזכורת:

בהסדר של "יורש אחר יורש", היורש הראשון רשאי לעשות ברכוש שירש כבתוך שלו, והיורש השני זכאי רק למה שנותר, אלא אם נקבעה בצוואה הוראה המגבילה את זכויות היורש הראשון. עם זאת, היורש הראשון אינו רשאי לגרוע מזכויות היורש השני באמצעות צוואה, וביטול צוואה הדדית לאחר חלוקת העיזבון כפוף לחובת ההשבה הקבועה בחוק.

תחומי משפט:

צוואה הדדית | יורש אחר יורש | ביטול צוואה הדדית | זכויות יורשים | פרשנות צוואה | השבת נכסי עיזבון

מראה מקום:

ת"ע (משפחה ראשון לציון) 54743-12-25, פלוני נ' אלמוני, כב' השופטת מיכל ברגר בלום, פסק דין מיום 5.10.2026.

האם על צוואתו של מנוח שהותיר נכסים בישראל יחול הדין הישראלי או דין מקום מושבו בחו"ל?

עיקר ההכרעה:

סמכותו של בית משפט בישראל לדון בירושה אינה מחייבת את החלת הדין הישראלי. הדין החל נקבע לפי מקום מושבו של המנוח בשעת פטירתו, בהתאם למבחן מירב הזיקות, בכפוף לכללי ההפניה לדין הישראלי.

תקציר:

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה, מפי כב' השופטת יפעת שקדי שץ, הכריע בהחלטת ביניים בשאלת הדין החל על ירושת מנוח שהתגורר בגרמניה והותיר נכסים בישראל. נקבע כי מקום מושבו של המנוח בעת פטירתו היה בגרמניה, ולפיכך נקודת המוצא היא תחולת הדין הגרמני. שאלת האפשרות להחיל את הדין הישראלי מכוח הוראות הדין הגרמני נותרה לבירור באמצעות חוות דעת מומחה לדין הזר.

המנוח נפטר בגרמניה בשנת 2025 והותיר צוואה משנת 2024. בת זוגו ובתו ביקשו לקיימה בישראל, ואילו רעייתו, שממנה היה פרוד, ובנותיו מנישואיו התנגדו לקיומה. המחלוקת המקדמית התמקדה בשאלה אם מרכז חייו נותר בישראל או עבר לגרמניה.

לעניין סמכות השיפוט והדין החל, הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיפים 136 ו־137 לחוק הירושה, סמכותו של בית משפט בישראל לדון בירושה מתקיימת כאשר המנוח הותיר נכסים בישראל, אולם הדין המהותי החל על הירושה הוא דין מקום מושבו בשעת מותו. בהתאם לבע"מ 594/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (29.11.2004), מדובר בשתי שאלות נפרדות, ואין בעצם קיומה של סמכות שיפוט כדי להחיל את הדין הישראלי.

לעניין קביעת מקום המושב, הסתמך בית המשפט על ההלכה בע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול (2.6.1996) ובע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג (10.6.1987), שלפיה מקום המושב נקבע על יסוד מירב הזיקות העובדתיות והמעשיות של המנוח, ולא לפי כוונתו המוצהרת בלבד. במסגרת זו נבחנים, בין היתר, מקום המגורים, חיי המשפחה, הקשרים החברתיים, הנכסים, מקורות ההכנסה ומשך השהייה בכל מדינה.

ביישום מבחנים אלה נקבע כי אף שהמנוח שמר על אזרחות ישראלית, נכסים והכנסות בישראל, מרכז חייו עבר לגרמניה. בית המשפט נתן משקל מכריע למגוריו הממושכים שם עם בת זוגו ובתם, להשתלבות המשפחה בחיי המקום, להיעדר ביקורים בישראל משנת 2022 ולהיעדר אפשרות ממשית לחזרה קרובה לישראל. הזיקות לישראל לא נעלמו, אך הן לא גברו על הזיקות המעשיות לחיי היומיום בגרמניה במועד הפטירה.

לעניין האפשרות להחיל את הדין הישראלי, הבהיר בית המשפט כי סעיף 142 לחוק הירושה מאפשר, בתנאים הקבועים בו, להיזקק להפניית הדין הזר בחזרה לדין הישראלי. ואולם, בהתאם לבע"מ 861/17 פלוני נ' פלונית (30.3.2017), תוכנו של הדין הזר הוא עניין הטעון הוכחה באמצעות חוות דעת מומחה. לפיכך, אין די בטענה כי הדין הגרמני מאפשר למצווה לבחור את הדין הישראלי, ויש להוכיח את הוראותיו ואת התנאים לתחולתן.

משכך נקבע כי מקום מושבו של המנוח היה בגרמניה, והצדדים נדרשו לבחון מינוי מומחה לדין הגרמני. ההחלטה לא הכריעה בתוקף הצוואה או בשאלה הסופית אם ניתן להחיל עליה את הדין הישראלי.

מדברי כב' השופטת יפעת שקדי שץ:

"שאלת הסמכות ושאלת הדין החל הן שאלות נפרדות".

תזכורת:

הותרת נכסים בישראל מקנה לבית המשפט סמכות לדון בירושה, אך אינה מחייבת החלת הדין הישראלי. הדין החל נקבע לפי מקום מושבו של המנוח בעת פטירתו, על יסוד מירב הזיקות; אפשרות להפניה חוזרת לדין הישראלי מחייבת הוכחת הוראות הדין הזר באמצעות חוות דעת מומחה.

תחומי משפט:

דיני ירושה | התנגדות לצוואה | דין זר | ברירת הדין בירושה | מקום מושב המוריש | סמכות שיפוט | חוות דעת מומחה

מראה מקום:

ת"ע (משפחה חיפה) 56581-06-25, פלונית נ' האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון ואח', כב' השופטת יפעת שקדי שץ, החלטה מתוקנת מיום 19.10.2026.

האם בית המשפט רשאי לדחות חוות דעת מומחה מטעמו שקבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה?

עיקר ההכרעה:

בית המשפט רשאי להעדיף בדיקה רפואית שנערכה בחיי המצווה ועדות מהימנה של עורך הצוואה על פני חוות דעת מומחה מטעמו שנערכה לאחר הפטירה, כאשר נמצא כי מסקנות המומחה אינן מתיישבות עם הראיות בדבר מצבו ותפקודו של המצווה במועד עריכת הצוואה.

תקציר:

בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה, מפי כב' השופט רן ארנון, דחה התנגדות לקיום צוואה נוטריונית משנת 2018, חרף חוות דעת מומחה רפואי שמונה מטעמו וקבע כי המנוחה לא הייתה כשירה לצוות. בית המשפט העדיף בדיקה גריאטרית שנערכה בחיי המנוחה ועדות מהימנה של הנוטריון שערך את הצוואה, לאחר שמצא קשיים מהותיים בתשתית העובדתית שעליה התבסס המומחה.

המנוחה, שנפטרה בגיל 94,  הורישה בצוואתה המאוחרת את עיזבונה לחמש בנותיה בחלקים שווים, בניגוד לצוואתה משנת 2010  שבה הורישה את זכויותיה לבנה שנפטר לפניה.  נכדיה התנגדו לקיום הצוואה המאוחרת בטענה כי סבלה מדמנציה מתקדמת ולא הייתה כשירה לצוות.  טענתם נתמכה בחוות דעת מומחה בית המשפט,  שקבע בדיעבד כי במועד החתימה לא הייתה מסוגלת להבין את משמעות הצוואה ותוצאותיה.

לעניין כשירות המצווה, הבהיר בית המשפט כי סעיף 26 לחוק הירושה מחייב לבחון את יכולתו של המצווה להבחין בטיבה של צוואתו במועד עריכתה. לפי ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ׳ בינשטוק (1994) וע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ׳ מרום (1995), שלילת הכשירות מחייבת ראיות ממשיות וברורות למועד זה. בהתאם לבע"מ פלונית נ׳ פלוני  (11.6.2017) 3539/17, נדרשת הבנת הצוואה המסוימת, היקף הרכוש, זהות הזוכים והשלכות ההוראות על המוטבים ועל המודרים. אבחנת דמנציה כשלעצמה אינה שוללת כשירות.

לעניין משקל חוות דעת מומחה בית המשפט, הסתמך בית המשפט על עמ"ש 55336-12-14 ר׳ ז׳ נ׳ ר׳ אי (6.3.2016), שלפיו ניתן להעדיף ראיות מהימנות שנאספו בחיי המצווה על פני חוות דעת רפואית שנערכה לאחר פטירתו. כן הפנה לע"א 7506/95 שוורץ נ׳ בית אולפנה בית אהרון וישראל, שבו הועדפה עדות הנוטריון שערך את הצוואה. חוות דעת רטרוספקטיבית אינה מחייבת את בית המשפט, ויש לבחון את בסיס מסקנותיה.

ביישום עקרונות אלה מצא בית המשפט קשיים מהותיים בחוות דעת המומחה,  ובפרט בהנחתו שהמנוחה הייתה תלויה לחלוטין באחרים וסבלה מדמנציה קשה במועד עריכת הצוואה. הנחה זו לא התיישבה עם הראיות שלפיהן המשיכה להתגורר בגפה ולנהל אורח חיים עצמאי ברובו.  עוד נמצא כי חלק ממסקנות המומחה התבססו על דיווחים משפחתיים שלא זכו לאישוש רפואי מספק,  וכי בחקירתו התגלו סתירות בין הנחותיו לבין תפקודה בפועל של המנוחה.

מנגד,  בית המשפט העניק משקל מכריע לבדיקת מומחית בגריאטריה, ד"ר ופא קסיס, שנערכה כשבעה חודשים לפני עריכת הצוואה וקבעה כי המנוחה כשירה לצוות.  מסקנה זו התחזקה בעדות הנוטריון, שנמצאה מהימנה , ולפיה נפגש עם המנוחה ביחידות,  התרשם מצלילות דעתה ווידא כי הבינה את הוראות הצוואה ופעלה מרצונה החופשי.

לעניין השפעה בלתי הוגנת ומעורבות בעריכת הצוואה, יישם בית המשפט את מבחני מרום (דנ"א 1516/95) ואת ההבחנה בבע"מ 6349/08 בין סיוע טכני למעורבות פסולה. נקבע כי המנוחה לא הייתה מבודדת או תלויה בלעדית בבנותיה, וכי תיאום הפגישה, הסעתה והעברת מסמכים לא עלו כדי מעורבות אסורה; הנוטריון גיבש עמה את הוראות הצוואה ביחידות.

על כן, נדחתה ההתנגדות,  ניתן צו לקיום הצוואה המאוחרת, והמתנגדים חויבו בהוצאות בסך 40,000 ש"ח.

מדברי כב' השופט רן ארנון:

"בנסיבות אלו אני מוצא כי יש להעניק משקל משמעותי יותר ומכריע לבדיקתה ולעדותה של ד"ר קסיס בזמן אמת כמו גם לעדותו של עורך הדין שערך את הצוואה…".

תזכורת:

בהתאם לסעיף 26 לחוק הירושה, הכשירות לצוות נבחנת במועד עריכת הצוואה, לרבות הבנת תוכנה, היקף הרכוש,  זהות הזוכים והשלכותיה על מי שהמצווה מיטיב עמם או מדיר מן הירושה.  חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אינה מחייבת אותו , והוא רשאי להעדיף על פניה ראיות מהימנות מזמן אמת, לאחר בחינת מכלול הראיות.

תחומי משפט: התנגדות לצוואה | כשירות לצוות |  צוואה נוטריונית |  חוות דעת מומחה |  דמנציה | השפעה בלתי הוגנת | מעורבות בעריכת צוואה

מראה מקום:

ת"ע (משפחה קריית שמונה 58273-08-24 ( א' א' א' נ ד' צ' ואח',  והליכים קשורים,  כב' השופט רן ארנון, פסק דין מיום 28.9.2026.

האם ניתן לפסול צוואה שנערכה בעקבות מצג כוזב של קשר רומנטי וניצול תלותה הרגשית של המצווה?

עיקר ההכרעה:

צוואה שנערכה בעקבות ניצול תלותה הרגשית של המצווה,  תוך יצירת מצג כוזב של קשר רומנטי והפעלת מניפולציות שנועדו להשתלט על רכושה,  עשויה להיפסל מחמת השפעה בלתי הוגנת,  תחבולה ותרמית לפי סעיף 30 לחוק הירושה.

תקציר:

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב–יפו, מפי כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר,  דחה בקשה לקיום צוואה משנת 2015, שבה הורישה מנוחה את מלוא רכושה לאדם זר תוך הדרת בעלה, שעמו חיה 42  שנים. נקבע כי הזוכה ניצל את תלותה הרגשית של המנוחה , יצר בפניה מצג כוזב של קשר רומנטי והשתלט בדרכי תרמית על רכושם של בני הזוג.  בית המשפט הורה על מתן צו ירושה לטובת הבעל.

המנוחה ובעלה היו חשוכי ילדים.  הזוכה הכיר את בני הזוג באמצעות אמו ואחותו,  שעבדו בבית האבות שבו התגוררה אם המנוחה, ובהמשך הציג עצמו כמי שמבקש לסייע להם ולשמש עבורם כבן שלא היה להם.  במהלך הקשר קיבל מהם סכומי כסף משמעותיים והיה מעורב בניהול רכושם.  בשנת 2015  ערכה המנוחה צוואה המזכה אותו במלוא עיזבונה ושוללת מבעלה אף את זכות המגורים בדירתם.  הבעל התנגד לקיום הצוואה בטענה להשפעה בלתי הוגנת ולמעשי תרמית.

לעניין השפעה בלתי הוגנת , הבהיר בית המשפט כי בהתאם לסעיף 30(א)  לחוק הירושה, הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס,  איום , השפעה בלתי הוגנת,  תחבולה או תרמית – בטלה. בהסתמך על ההלכה בדנ"א 1516/95  מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.6.1998) , הודגש כי לא כל השפעה על המצווה פוסלת צוואה,  אלא רק השפעה הנושאת מרכיב מהותי של אי־הגינות, הפוגעת ברצונו החופשי. קיומה של השפעה בלתי הוגנת נבחן על פי מכלול נסיבות המקרה,  ובפרט טיב הקשר בין המצווה לנהנה , מידת התלות והנסיבות שהובילו לעריכת הצוואה.

ביישום ההלכה נקבע כי הזוכה ניצל את אמונם של בני הזוג והציג עצמו כמסייע. בית המשפט מצא כי קיבל מהם סכומים חריגים עבור שיפוץ, נטל מטבעות זהב בשווי 360,000 ש"ח, השתמש בכספיהם ובכרטיסי האשראי שלהם והיה מעורב במכירת דירות ובנטילת התמורה. עדות הבעל נמצאה מהימנה, ואילו עדות הזוכה נמצאה מתחמקת ובלתי אמינה.

משקל מכריע ניתן לרשומה פסיכיאטרית מיום 20.9.2015, שנערכה 18 ימים לאחר חתימת הצוואה. ממנה עלה כי המנוחה ראתה בזוכה בן זוג רומנטי, הייתה תלויה בו רגשית ומצבה הנפשי הושפע מיחסו אליה. הזוכה הכחיש קשר אינטימי וטען כי המנוחה ראתה בו כבן, אך לא ביקש לחקור את הפסיכיאטר. בית המשפט קבע כי יצר בפניה מצג כוזב של אהבה כדי להשתלט על רכושה וירושתה.

מסקנה זו התחזקה נוכח הוראת הצוואה ששללה מהבעל גם את זכות המגורים בדירה, חרף 42 שנות נישואין. בית המשפט ראה בכך אינדיקציה להשפעה בלתי הוגנת, לצד עדות בלתי מהימנה של עורכת הצוואה, קשריה עם משפחת הזוכה והימנעות עדות נוספות מהתייצבות לחקירה.

אשר להיעדר כשירות, לא הוצגו מסמכים רפואיים מספיקים ממועד עריכת הצוואה ולכן לא מונה מומחה. אולם הראיות ביססו השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית. בנסיבות החריגות קבע בית המשפט כי היה על הזוכה להוכיח את היעדרן, והוא לא עמד בנטל.

לפיכך נדחתה הבקשה לקיום הצוואה , ניתן צו ירושה שלפיו הבעל יורש את מלוא עיזבון המנוחה , והזוכה חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 250,000  ש"ח. בית המשפט הורה גם על העברת פסק הדין לאפוטרופוס הכללי ולמשטרת ישראל.

מדברי כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר:

"התובע ניצל את האמון העמוק שנתנו בו המנוחה ואת תלותה הרגשית כדי ליצור בפניה מצג כוזב של קשר רגשי ואינטימי".

תזכורת:

בהתאם לסעיף 30(א) לחוק הירושה ולהלכת מרום,  השפעה בלתי הוגנת מחייבת מרכיב מהותי של אי־הגינות הפוגע ברצונו החופשי של המצווה . ניצול תלות רגשית באמצעות מצג כוזב, בצירוף השתלטות כלכלית ונסיבות חריגות בעריכת הצוואה, עשוי לבסס פסילתה מחמת השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית,  גם ללא הוכחת חוסר כשירות לצוות.

תחומי משפט: התנגדות לצוואה | השפעה בלתי הוגנת | תרמית בצוואה | תחבולה והטעיה | תלות רגשית |  ניצול כלכלי | פסילת צוואה | נטל ההוכחה

מראה מקום:

ת"ע משפחה תל אביב–יפו 17469-07-22 , נ' ש',  והליכים קשורים , כב' השופטת אסתר ז'יטניצקי רקובר,  פסק דין מיום 16.9.2026.

עו"ד ונוטריון יניב אור, תובע משטרתי לשעבר וסגן יו"ר ועדת ירושה בלשכת עורכי הדין בעל ניסיון משפטי של למעלה מ־20 שנה. מומחיות ייחודית בייצוג ובניהול סכסוכי ירושה מורכבים, ובפרט בהתנגדויות לצוואות, בהגנה על צוואות ובהליכים לביטול צוואות וצווי קיום צוואה, לרבות ניהול הוכחות בבית משפט לענייני משפחה ובערכאות הערעור.

077-7299995